הצפה רגשית


 
פתאום זה קרה… ככה סתם… אולי בכלל לא סתם… אולי זה הגל של התדר החדש שקורה בימים אלו, עוד אנשים מדווחים על הצפות רגשיות או אולי זה היום הזה בחודש….
זה התחיל בצהריים כשעזבתי את הים ונכנסתי לאוטו, נתקפתי בחוסר החלטיות מטריד, לא יודעת אם באמת אני רוצה לעזוב עכשיו את החוף או להשאר, איפה לאכול או בכלל לא לאכול, לעשות פיפי או להתאפק…

המוח קודח, כן, לא, כן, לא, מיליון ואחד סיבות למה כן ומיליון ואחת סיבות למה לא, הסברים ותיאוריות, ניסיונות נואשים לרציונליזציה ונואשים עוד יותר לרוחניות…
בינתיים אני כבר בנסיעה, תכף יוצאת מתל אביב, כנראה שהדרך החליטה בשבילי, הקלה מסויימת, בסדר אני נוסעת הביתה…
ברגע שכיוון הנסיעה הוחלט, המחשבות שקטו לרגע ופינו את הבמה לגל עצב שטיפס במעלה הגרון…
תצא כבר עצב, אני פוקדת עליו, תצא כבר, בא לי עכשיו לבכות, בא לי עכשיו סערת רגשות, נו, הנה אני אשמיע שיר מרגש בדיסק, נו? אתה יוצא?
כלום, סתם תקוע כמו מחנק בגרון, לא עולה, לא יורד….
ועכשיו התסכול, אני כבר מבינה, זאת הצפה רגשית, סבבה, bring it on bitch!!!
אבל למה זה תקוע עכשיו? למה זה לא מתפרץ בכל הכח? נו, אני מוכנה לזה…
אני מחליטה להתרכז בנהיגה, כי לא נעים בכלל תאונת דרכים תוך כדי הצפה רגשית, מדמיינת בועת הגנה סביב האוטו ומזמזמת מנטרות בהודית עם הדיסק הפאקינג רוחני שלי…
במחצית הדרך עוקף אותי ואן גדול, לבן, מבריק, מדבקה אחת עם כיתוב בערבית ומדבקה נוספת באנגלית: don’t touch my car!! מלווה בציור אלים במיוחד שמראה איש שמכה עם מקל איש נוסף שמתכופף לרגליו, בשניה שאני רואה את הציור אני מרגישה גל הדף אלים שפוגע לי יש בלב, מעביר לי צמרמורת לא נעימה בכל הגוף ושולח עוד גוש לאזור הגרון.
אני מאטה ומאפשרת למכוניות לעקוף אותי ולחצוץ ביני לבינו.
אני מגיעה הביתה, הפיפי לוחץ, אני רעבה, מלאה בחול, הבית מספק את צרכי, שירותים, מקלחת, אוכל, אבל עדיין לא שקטה.
קצת שיחה עם הבת המתבגרת שלי שמזכירה לי שוב שנחמה הוא לא שמה, גם לא הכלה או אמפטיה, אני מצליחה להזכיר לעצמי להוריד ממנה ציפיות, כמו חתולה, לתת לה בית, אוכל ואהבה ולא לצפות לכלום בתמורה, התזכורת העצמית עושה פלאים, אני אפילו מוצאת את עצמי מקשיבה, עוזרת וסבלנית כלפיה.
ברגע של בהירות מחשבתית אני משתפת אותה: אני בהצפה רגשית היום, מתנצלת מראש אם אני לא סבלנית, דיברנו על זה בעבר, המחזור, הוא צריך לבוא…
היא מבינה אותי (מבינה, לא אמפתית חלילה וחס)
אני נכנסת למחשב, אולי הפייסבוק יתן נחמה, גוללת את הקיר מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, כלום, כלום פה לא מצליח לרגש אותי או להוציא אותי מתוך עצמי…
אני נתקלת בתמונה של שיווה, הוא כתב איזה פוסט, כנראה מצויין, אפילו לייק אני לא עושה לו, רגשות של כעס, אכזבה וייאוש עולים בי…
מה?? איך זה ייתכן? למה אני כועסת עליו? רק טוב הוא עשה לי… אכזבה? איך זה ייתכן הרי לא היו לי שום ציפיות ממנו…
אני מבינה שזה לא קשור אליו, הוא רק מראה, משקף לי את הסערה שמתחוללת בתוכי.
אני מבינה שזאת הזדמנות מיוחדת, הזדמנות להכיר את המקומות היותר אפלים שבתוכי.
אני מביטה שוב בתמונה שלו ומזהה שעולה בי פחד מהמפגש איתו בעוד כמה ימים, פחד כזה שמתבטא ברצון שזה לא יקרה, אולי הוא לא יגיע, אולי אני לא אגיע, או שאולי אני אצליח להתחמק ממנו במשך 4 ימים רצופים…
עולה לי גם מחשבה שכל הטרנספורמציה שעברתי בחודשיים האחרונים היא לא אמתית, שהכל היה בדימיון שלי, שאולי שעת חצות הגיע והקסם פג…
פחד שאני אמצא את עצמי ליכלוכית לבושה סחבות ונוהגת בדלעת.
*** מקווה לנצל את ההצפה הזאת להסתכלות פנימית, הזדמנות פז לפגוש במקומות היותר אפלים שלי, שהשיעור הזה יעבור במלוא העוצמה, בקלות ובפשטות ובמהירות.
תודה
וכך קורה