שישי בלילה בסיום ההופעה המרכזית מתחילות סדנאות הלילה, סדנאות שידועות בנועזותן, באורכן ובעומקן.
נכנסתי לסדנת טנטרה של המנחה סוג'י, נכנסתי מלאת בטחון ובמחשבה שמדובר בסדנה שתהייה לי קלילה…
בתחילת הסדנה היו כל מיני תרגילי חיברות קלילים כמו ריקוד, הסתכלות בעיניים ונשימה, קטן עלי…
ואז ברגע אחד חשוך, הורה המנחה לבחור את בן הזוג אתו נעבוד, לפני שהספקתי לעקל את ההוראה, לסרוק את החדר, למצוא את הבחור הכי חתיך שם ולגשת אליו, ניגש אלי בחור וביקש את ידי.
לא הספקתי לשאול את עצמי אם מתאים לי או לא ונעמדתי מולו כשאני ממשיכה לסרוק את החדר ולחפש בחור אחר או פנים מוכרות.
המחשבה שהבחור הזה שעומד מולי לא כל כך מוצא חן בעיני מתחילה לחלחל..
תוך שניות הופיע מזרן מתחת לרגלי ומצאתי את עצמי יושבת מולו.
ישבתי במרחק ממנו והראש והמבט שלי מתרוצצים לכל עבר, לא הצלחתי לגייס אפילו שבריר של נוכחות.
לא הצלחתי למצוא בתוכי אפילו את המקום המכיל והמקבל שאני מוצאת עם מטופלים שלי, כלום, שום נוכחות, שום קבלה, שום התייחסות לבחור הזה שישב שם מולי.
למרות ההנחיה להביט אחד לשני בעניים נשארתי בעניים עצומות, מנסה להרגיע את עצמי, לדבר אל עצמי, להגיד לעצמי שאני יותר עמוקה ויותר רוחנית מההתנהגות הפחדנית שהפגנתי באותם רגעים.
היה לי לא נוח בגוף, הגוף שלי בשיתוף פעולה עם המיינד הגיבו בהתנגדות.
למרות שאני יודעת שאיפה שיש התנגדות יש הזדמנות לגדילה, לא הצלחתי לפתוח עניים.
התחלתי להרגיש מחנק בגרון וכל מה שרציתי זה לברוח.
באותו הזמן המנחה מסביר את שהולך לקרות בהמשך הסדנה, בשלב הראשון נשב אחד מול השנייה, נביט בעניים וננשום, נשב קרוב עם ברכיים נוגעות, אולי גם אוחזים ידיים וננשום אחד עם השני, ננשום אל המין, ננשום אל הלב, נביט בעניים…
בשלב הבא נעבור למנח הטנטרי "שיווה שאקטי" מנח אשר מייצג בצורה גופנית את החיבור הטנטרי הקדוש בין הגבר לאישה.
בשלב הזה שאקטי הודיעה לי שמספיק, מספיק לרצות, מספיק עם הקרבנות, מספיק לאנוס את עצמי, לא טוב לך, קומי ולכי.
אפילו כשהמנחה אמר שאפשר גם להישאר בישיבה רגילה ורק לנשום ביחד, שאקטי לא הסכימה להיות שם.
ברגע שהמנחה סיים לדבר, בתנועת ראש מתחמקת סימנתי לבחור שישב מולי שאני הולכת, קמתי ויצאתי מהאולם.
היציאה וכל החוויה טלטלה אותי, לא חשתי תחושת הקלה או העצמה עם היציאה שלי, חשתי מועקה, הרגשתי מובסת, גל צונמי של תסכול הטביע אותי.
דמעות עלו לכיוון הגרון ואיימו להציף את עיני, אך התנגדתי להן, שמרתי על פאסון, החנקתי את העלבון.
הלכתי לאזור הצ׳אי שופ והמסיבה וחיפשתי הסחת דעת.
נשארתי שם עד שעה מאוד מאוחרת למרות העייפות, מקווה שיופיע איזה נסיך ויציל אותי מעצמי, חזרתי להיות ילדה קטנה ונואשת, נואשת שיאהבו אותה, ילדה קטנה שלא רוצה ללכת לישון לבד.