מתאהבת בקלות


בעולם הדייטים וההיכרויות יש ענף שלם שמלמד איך לעשות את זה.

לרוב מלמדים את הגברים את "אומנות הפיתוי" או איך להתחיל עם בחורות ואת הנשים מלמדים איך לגרום לגברים לרצות אותן ולהישאר.

המורים הטובים יותר יתמקדו בללמד את הגברים והנשים להעצים את עצמם על מנת להיות "בעלי ערך" גבוה יותר.

מלמדים אותנו ליצור לעצמנו חיים מלאים בעניין וערך, להיות אישה שכל אחד ירצה להיות בחברתה כי החיים שלה כל כך טובים.

מלמדים אותנו לא להיות נזקקת, לא לרדוף, להיות מסתורית, ליצור עניין, לאתגר את הגבר, כי מסתבר שגברים מאבדים עניין אם זה בא להם בקלות.

מלמדים אותנו להציב גבולות, להרים את הסטנדרטים, לא להתפשר ויחד עם זאת להיות נשית, רכה וחיובית.

וכמובן שמלמדים את אומנות התקשורת – מתי ואם לשלוח סמס, מה לכתוב בהודעה, איך להגיב להודעה כזאת או אחרת, מה להגיד בשיחת טלפון, איך להתנהג בדייט ומה לעשות אחרי הסקס.

איפה זה פוגש אותי?

לפי מה שמלמדים אותנו המצב שלי לא רע בכלל, אני אישה יפה, חכמה, חזקה, עצמאית עם קריירה מצליחה, יש לי חיים מלאים עניין, חיי חברה עשירים, מספיק מחזרים שמעוניינים בי.

אני מסתדרת מעולה גם בלי בן זוג, יש לי עם מי לצאת לבלות, עם מי לשבת לדבר ועם מי לשכב, אני לא צריכה בן זוג, אני רוצה.

כשאני עם גבר שאני פחות מעוניינת בו אני מתנהלת בדיוק לפי הכללים, אבל כשמגיע מישהו שאני ממש מעוניינת בו אין עם מי לדבר.

אני נהיית כמו חמאה, רגשית, פתוחה, מתמסרת, לא מסננת, נגישה, רוצה ומראה שאני רוצה.

אני מתאהבת מהר, נקשרת מהר, נהיית נזקקת ומדמיינת עתיד משותף.

כשזה קורה לי, זה קורה לי מהר וחזק, לרוב אני מרגישה את זה כבר בפגישה הראשונה ואז הלך עליי.

אין סיכוי בעולם שאני אתנהג לפי הכללים, אני עושה את כל הטעויות האפשריות, שולחת הודעות, נהיית נגישה כל מה שאסור.

שם בדיוק, כשאני קולטת שהמישהו הזה שאני ממש ממש רוצה איבד עניין, שם בדיוק אני מאבדת את זה.

ואז אני מנסה לתקן וליישם את שלל העיצות והרעיונות, רק שאז זה כבר מאוחר, זה כבר נגמר ואין יותר מה לעשות.

אז פתאום אני מנסה להראות כמה לא ממש מזיז לי שהוא לא מעוניין כי יש לי חיים מלאים ומגניבים ובמילא אני מחוזרת ע"י מלא גברים אחרים, אז אני מנסה להתאפק ולא לשלוח הודעה, אבל זה לא עוזר, זה כבר מאוחר מידי…

זה לא קורה לי עם כל אחד, זה גם לא קורה כל כך הרבה כמו שנראה לפעמים לסובבים אותי.

אבל כשזה קורה, זה קורה לי מהר, כמעט ממבט ראשון ואז כשזה נגמר, אפילו אם הקשר היה ממש קצר, זה כואב.

כשזה כואב זה כואב ממש, כואב יותר חזק ויותר זמן ממה שזה בכלל היה, חסר פרופורציות לחלוטין.

כבר שבועיים שאני מלאה בעצב שנראה ללא תחתית, געגועים, מחשבות וכאב שלא מרפה.

ונמאס לי.

נמאס שבנוסף לכל הכאב הזה אני גם מלקה את עצמי על זה שלא פעלתי איתו לפי ההוראות, מלקה את עצמי שהייתי נגישה מידי, זורמת מידי, יוזמת מידי, פתוחה מידי.

מלקה את עצמי שלא הייתי מספיק אניגמטית, שלא אתגרתי אותו, שלא גרמתי לו להתאמץ, שלא שיחקתי נכון את המשחק.

אני מסתכלת אחורה, מנתחת את התקשורת בנינו במבט לאחור, עוברת על ההודעות, מנסה להבין איפה טעיתי, כאשר בעצם אני מחפשת פרצה דרכה אוכל לחדש את הקשר.

נמאס לי לפעול לפי הכללים האלו.

אני רוצה להיות כמו שאני, אני רוצה להתאהב, להיקשר ולעוף לגמרי על מי שאני רוצה, לדמיין עתיד משותף, לשלוח הודעות מתי שאני רוצה וכמה שאני רוצה.

אני רוצה לאהוב בכל הכוח ולא לתכנן מהלכים, להיות גלויה ופתוחה ולהניח את כל הקלפים שלי על השולחן באופן גלוי וערום, בלי משחקים.

אבל אוי אוי אוי, הגבר מאבד עניין… למה לא מלמדים גברים ליצור לעצמם עניין לבד, למה אני צריכה לספק את העניין?

גבר, רוצה עניין ואתגר? לך תאתגר את עצמך בספורט, לימודים, עבודה, אומנות, תמצא לך עניין ותן לי להיות אישה.

אני לא צריכה להיות מעניינת בכדי שתתאהב בי, אני לא צריכה לפעול לפי כללים ומשחקי מוחות.

למה לא מלמדים גברים לפתוח את הלב ולהרגיש ולהיקשר ולהיפתח? למה הנשים צריכות להתאים את עצמן אליכם? בגלל שנשים יותר רוצות להיות בקשר?

אני רוצה להיות אני כמו שאני, אני רוצה להיות אישה רגישה, רגשנית ונקשרת, אני רוצה להתאהב עד למעל הראש ולא לפחד להראות את זה.

בפעם הבאה שאני אתאהב במישהו אני רוצה שזה יהיה גבר שמסוגל לראות את היופי שלי, את האישה שאני, גבר שמסוגל להתמודד עם הרגשנות שלי, שלא נבהל מההיקשרות שלי, שלא מפחד להרגיש ולהתרגש, גבר שלא ילחץ מהודעות, גבר יראה שהוא מעוניין, גבר שלא צריך שאני אאתגר אותו, שיספיק לו להיות מוקסם ממני כמו שאני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *